In yesterday’s daf (Kiddushin 44b), we read the following engaging tale of what happened in Rabbi Yochanan’s study hall. רַבִּי אַסִּי לָא עָל לְבֵי מִדְרְשָׁא. אַשְׁכְּחֵיהּ לְרַבִּי זֵירָא, אֲמַר לֵיהּ: מַאי אֲמוּר הָאִידָּנָא בֵּי מִדְרְשָׁא? אֲמַר לֵיהּ: אַף אֲנָא לָא עֲיַילִ[י], רַבִּי אָבִין הוּא דְּעָיֵיל וַאֲמַר: חַבְרוּתָא כּוּלַּהּ כְּרַבִּי יוֹחָנָן. וּצְוַוח רֵישׁ לָקִישׁ כִּי כְרוּכְיָא: ״וְיָצְאָה. וְהָיְתָה״, וְלֵיכָּא דְּאַשְׁגַּח בֵּיהּ. אֲמַר לֵיהּ: רַבִּי אָבִין בַּר סַמְכָא הוּא? אֲמַר לֵיהּ: אִין, כְּמִין יַמָּא לְטִיגְנֵי הוּא.